ללמוד מרותי - למידה על למידה

המשפטים הראשונים בהם פותחת רותי את הפגישה ביננו, הם עבורי כל התורה על רגל אחת:

"אני אוהבת את המקצוע. מקצוע יצירתי, נותן מקום לאישיות לבוא לידי ביטוי ומאפשר לי להיות בקשר עם אנשים צעירים, בני נוער, שמסקרנים אותי. זה מקצוע שגורם לי להתפתחות וצמיחה".

פעם כשהיינו ילדים קטנים, כולנו חקרנו מה שמעניין אותנו (הליכה, קפיצה, ציור, משחק עם חבר). ואז נכנסנו למערכות שאמרו לנו איך לחשוב, מה נכון, מה לא נכון ואיך להתנהג. רובנו התקלקלנו, רובנו מעבירים הרבה מהחיים שלנו על אוטומט, עושים מה שצריך. מעטים עדיין חווים את החיים כמקום מסקרן, מעטים המבוגרים שקמים בבוקר ושמחים ללכת לעבודה, מעטים הילדים ששמחים ללכת לבית הספר.

כשאני מתכננת נסיעה לטיול בארץ או בחו"ל עם הילדים שלי, אני מחכה לחוות את המקום דרך העיניים שלהם, דרך תחומי העניין שלהם. זה באמת מסקרן אותי וממלא אותי. וזה שונה מנסיעה לאותו מקום עם בן-זוגי. חוויה אחרת.

רותי בן יש"י היא מחנכת כיתה, מורה להסטוריה, אזרחות וגיאוגרפיה בחטיבת 'אלון' בכפר סבא. רותי פוגשת את חומר הלימוד דרך העיניים של התלמידים.

וזה שונה מלהפגיש את התלמידים עם חומר הלימוד דרך העיניים של המורה או של מחבר ספר הלימוד. בנוסף, רותי מעוניינת להכיר את התלמידים שלה, לא רק כתלמיד אלא כאדם שלם.

להלן הדברים מפיה של רותי:

יש תהליך שמורה צריך לעבור עם עצמו. השינוי אצלי התחיל כשהתחלתי ללמוד לתואר שלישי בחינוך. מצאתי שם אנשים שעוסקים בנושא שנקרא "מדעי הלמידה" – learning science"". הנושא קיים בעולם כבר משנות ה- 90, במערכת החינוך בארץ הוא בחיתוליו. הקורס הראשון שלמדתי, לפני שנתיים, נקרא "סוגיות וגישות בלמידה", קורס שבוחן את ההתנסות שלי כלומדת בקהילת למידה. לא למדנו על למידה, אלא למדנו דרך חוויות הלמידה שלנו. בקורס הכרנו את הגישה ההומניסטית שאחד ממוביליה הוא קרל רוג'רס. על פי הגישה, לאחר מימוש צרכים בסיסיים, האדם שואף למימוש עצמי. התנסינו בלמידה שמתאימה למאה ה- 21. דנו בשאלות: איך אני מעריכה למידה, איך אני מצליחה ללמוד עם אנשים אחרים, מי אני כלומד. התהליך היה טובעני ותובעני, אבל לאט לאט התחלתי לראות שקורים לי דברים אמיתיים ואחרים. הבנתי שאני יכולה להפוך למידה למשהו חוויתי, שהתלמידים ישמחו ללמוד, ישאלו שאלות, יהיו סקרנים. היום בבתי הספר מעודדים תלמידים לענות את התשובות שמצופות מהן, לא מעודדים חשיבה.

אני מתעמקת וחוקרת את ההתפתחות האישית של מורה כלומד. ההתעמקות שלי בלמידה גורמת לי ללמד אחרת בכיתה. לצורך כך צריך אומץ, צריך לשחרר שליטה וזה קשה.

בכיתה שאני מחנכת קיימת תרבות למידה שונה, של דיון, חשיבה ושיתוף. זה מחלחל ללמידה של מקצועות הנלמדים עם מורים אחרים. אני מאמינה בקהילות למידה, בהם כל אחד תורם מה שהוא יכול. עמיתים הם משאב. מישהו חזק בתחום מסויים יכול ללמוד באמצעות שאלות של עמיתו לקבוצה, הן מעוררות אותו לחשיבה.

המילה מורה בא מהמילה הוראה. אבל מורה לא צריך לתת הוראות, מורה צריך לאפשר למידה. אבל זה לא פשוט, יש פער בין התפיסות שלי כיום לבין התנאים שבית ספר נותן. בית ספר כארגון נותן מענה למאסה ענקית של תלמידים ומורים ולכן נשען על סטנדרטיזציה (חומר שנקבע מראש, מבחנים, ציונים). אני מעדיפה אופן שונה של הערכה. הערכה המבוססת על דיאלוג בין מורה לתלמיד, הערכה בה תלמיד יידרש להעריך את עצמו ואת ההתקדמות שלו. קשה לי גם שהמבחנים ניתנים במועד קבוע ולא על פי התקדמות הכיתה בחומר הלימודים. למרות שהתנאים לא אידיאליים, אני מנסה למצוא איך לנהל וללמד כיתה באופן שמתאים לאני מאמין שלי: העולם אליו אנחנו מכינים את הילדים הוא עולם משתנה, אנחנו לא יודעים מהו. אבל כדי להצליח אנחנו צריכים גמישות מחשבתית, לדעת לעבוד בצוות ולקחת אחריות.

כמה דוגמאות לדרכי למידה בכיתה של רותי:

• הכיתה נחלקה לקבוצות להכנת מצגת. לאחר הצגת המצגת, על כל תלמיד לכתוב לקבוצה שאלה, פירגון ורעיון על מנת שאותה קבוצה תוכל לשפר את המצגת. זו למידה לא רק על החומר הנלמד אלא למידה על עבודה בקבוצה ועל שיפור בעזרת עמיתים.

• בוחן על מלחמת העולם הראשונה נעשה עם מחברת פתוחה. אמנם השאלה הראשונה היתה מתנה כי היא היתה על ידיעת החומר, אבל היום כל אחד יכול לעשות חיפוש בגוגל, אין צורך לזכור הכל. השאלה השניה היתה על הקשר בין המושגים ואיך הם הובילו לפרוץ מלחת העולם הראשונה. זה כבר דורש הבנה של תהליכים ושרטוט "מפות חשיבה", לא רק לשפוך ידע.

• לאחר החזרת עבודות שנתתי לתלמידים, איפשרתי לכל מי שמעוניין לתקן את העבודה ולהגיש לי שוב. יש הזדמנות שנייה למי שמעוניין להשקיע ולהשתפר.

• חשוב לי להכיר את התלמידים שלי כאדם, כמכלול, ושהם יכירו אותי כאדם ולא רק כמורה. לכן בכיתה שאני מחנכת אנחנו משתפים בהיבטים מהחיים שלנו: מה עשינו בשבת, שיתוף בעבודה מצויינת שתלמידה מהכיתה עשתה למרות שזה לא במקצוע שאותו אני מלמדת, הוזמנתי וצפיתי בהופעה של תלמיד שלי שלומד נגינה ועוד.

• הכותרת בספר בתחילת נושא חדש שלימדתי היתה "העז לדעת". דנו בנושא תעוזה ומתי העזו לאחרונה. נתתי לתלמידים משימה לחבור לשני תלמידים אחרים שאינם החברים הטובים שלהם ולבצע משהו נועז עבורם. היו תלמידות שעמדו בתחנת אוטובוס ועלו על האוטובוס הראשון שעבר בתחנה. הן הגיעו להוד השרון, סיירו שם ברחוב ובילו ביחד. מבחינתן התעוזה היתה ספונטניות והגעה למקומות חדשים ובנוסף גם גילו חברות חדשות. תלמידים אחרים נתנו לי את הטלפון הסלולרי שלהם. הם החליטו להתנסות בניתוק מהטלפון וממסכים אחרים למשך 24 שעות. הם סיפרו שהם ניצלו את הזמן לקריאת ספר, למשחק עם האחים שלהם ועוד חוויות.

• בתחילת הלמידה על מלחמת העולם הראשונה שאלתי את התלמידים, 'אתם רוצים ללמוד על מלחמת העולם הראשונה?', 'למה אתם רוצים ללמוד את הנושא?', 'מה מעניין אתכם בנושא?'. עלו תשובות מעניינות ונוצרה רשימת נושאים ללמידה. כך הלמידה יוצאת מנקודת המבט של התלמידים, מהתחומים שמעניינים אותם.

בסיכום הפגישה רותי אומרת שהיתה שמחה אם פעם בחודש תתקיים למידה משותפת של מורים, כמו למידה בבית מדרש, למידה בחברותא, מורים ישבו יחד וידונו במאמר או בנושא שמוסכם ונשלח מראש.

ואני מקווה שלמורים תהיה יותר הזדמנויות לקחת הפסקה, לחקור ולחשוב על אופן הלמידה שלהם, אופן הלימוד שלהם ועל אופן היישום בכיתה.

בפוסט הבא ארחיב בנושא למידה דרך נקודת המבט של התלמידים והקשר למבנה של סדנא, על פי כללים הנלמדים בהנחיית קבוצות, תוך שימוש בדוגמאות נוספות מאופן הלימוד של רותי.

#למידהעללמידה #מנסיוןשלמורים